תעמדו דום, תשבו תקראו תהילים, לא משנה… העיקר תזכרו! טור כואב על החרדים ויום השואה

6 שנים, 6 מיליון. ביום זה מציינת מדינת ישראל והעם היהודי כולו את יום השואה לזכרם של ששת מיליוני הקדושים, שנרצחו בדם קר ובאכזריות נוראה, רק בגלל שהם יהודים. 

היום, בימים אלו, מתרחשת שואה שנייה. שואת שכחת השואה. ניצולי השואה שביננו הולכים ומתמעטים, זכרון השואה, כאב השואה, הולך ונעלם. הדור השני חווה אותו על בשרו, הדור השלישי הכיר ושמע את הסיפורים מאלה שהיו שם. הדור הרביעי כבר לא מכיר. הוא בטח לא זוכר, כי אי אפשר לזכור משהו שמעולם לא היה בתודעה. הדור הרביעי כבר לא מבין, כי אי אפשר להבין מה זה רעב, בדור שבע שכזה. 

אנחנו, לעולם לא נוכל להבין, לקלוט ובטח שלא להרגיש את מה שהיה שם. והיטיב לומר זאת יחיאל דינור בעדותו במשפט אייכמן בהתייחסו לשמו הספרותי, ק. צטניק: "אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".

כמה ילדים היום יודעים על השואה מעבר למושגים בסיסיים כמו "שש מיליון" "אושוויץ" ו"נאצים"??? הקלות הבלתי נסבלת והנוראית בה אנשים עושים שימוש במילה נאצים כלפי יהודים אחרים, מלמדת יותר מכל שזוועות הנאצים פשוט לא ידועים להם. אינני מאמין שישנו אדם אחד, יהודי, שיודע ושמע קצת על אשר חוללו הארורים לבני עמנו, ויכנה אח"כ יהודי אחר בשם נוראי זה.

כמה השואה תופסת לנו מקום במהלך חיינו, ולו רק בשל הציווי האלוקי "זכור את עשה לך עמלק"???.

ולכן, ביום זה, אני מרכין את הראש, וזוכר. נכון, אני לא חושב שבעמידת דום בצפירה, אנחנו מועילים משהו לעילוי נשמתם של הקדושים. אבל אני לפחות זוכר. אני נאמן לציווים של העומדים בגיא ההריגה רגע לפני שנחנקו למוות, ובכוחותיהם האחרונים, עם ציפורניהם, חרטו על הקירות: "זכור את אשר עשה לך עמלק"

היום הזה, הוא לא יארצייט. היום הזה הוא יום זיכרון, כן, ככה, כפשוטו, יום של לזכור, לפחות פעם בשנה, לזכור. 

לא אכפת לי מי קבע את היום הזה ולא מעניין אותי איזה טקסים הם עושים לציון היום הזה. מעניין אותי שהיום הזה עם ישראל, בארץ ישראל, זוכר.

וכן, כשאני רואה על אדמת אושוויץ הרוויה בדם יהודי, את חיילי צה"ל. יהודים שעומדים עם מדי המדינה היהודית, עם נשק יהודי ושרים את המנונו של העם היהודי, אני לא יכול שלא להרגיש את רגש הנקמה שעולה בי, את השמחה לאיד. אנחנו יכולים שלא להסכים עם הדרך, אבל היטלר בטוח מתהפך בגהינומו כשהוא רואה שבמקום שבו הוא ציווה לנו את המוות, אנחנו מצווים את החיים.

גאים, זקופי גו, יהודים!