"נעליים לכולם אבל למיילך לא נשאר" – בביתר החליטו: נלחמים באפליה!
"כן אדוני, איך אפשר לעזור?" המוכר היה נמרץ ואדיב.
"אני צריך נעליים חדשות לחג לשלושת הילדים שלי…" השיב האבא בחיוך אוהב.
"אם אני לא טועה, אני רואה כאן ארבעה ילדים…" תמה המוכר. וניסה לבדוק נעליו של מי מהם חדשות דיים, אך לא הצליח לנחש זאת בעצמו.
"רק בשביל שלשתם" אסף האב שלושה מילדיו.
מיילך נשאר יושב בצד, מתבונן במוכר הזריז ששולף קופסא אחר קופסא ונותן לאחיו לבחור את הדוגמא האהובה עליהם.
בשלב מסוים קלט הזבן את מבטי הקנאה הגלויים של מיילך, וניסה להבין: "מה אתו? הוא לא צריך?"
"מצטער…" פורס האבא ידיו לצדדים, "אין לי תקציב לארבעתם… אין מה לעשות, הוא יצטרך להסתפק במה שיש לו…"
לסתו של המוכר נשמטה מרוב הפתעה, אך לא רצה להתערב.
הילדים יצאו נרגשים. לופתים באצבעותיהם הקטנות את השקיות השחורות המבריקות שסמל החנות היוקרתית עיטרה אותו בגאון. רק מיילך נסרך אחריהם ברגליים כושלות ובידיים ריקות.
משם המשיכה השיירה לעבר חנות החולצות, וגם שם חזר התסריט המזעזע על עצמו. האבא מבקש להלביש מחלצות נאות ומובחרות רק עבור שלושה מילדיו, ואילו מיילך המסכן – עיניו רואות וכלות. למרות הלחץ השורר בחנות, כדרכו של ערב פסח שוקק, קשה שלא להבחין בפניו האומללות, בקנאה הנוטפת מבין ריסי עיניו, בזעקה האילמת שמיילך מחניק בקרבו. העובדים והמוכרים שליבם נמס מול מבע פניו המיוסר של מיילך, מנסים להעיר את תשומת ליבו של האבא, אך זה האחרון פורס ידיים באין אונים: מה אני יכול לעשות? אין לי…
זה לא נגמר בחנויות הביגוד. בשלב מסוים הילדים נעשים רעבים וצמאים. כמו אבא טוב הוא נכנס לחנות פלאפל ומושיב את כולם מסביב לשולחן, ומזמין שלוש מנות פלאפל ועוד פיתה ריקה אחת – בשביל מיילך…
"אתה לא אוהב פלאפל, חמוד?" מברר המוכר המופתע.
מיילך משפיל מבט. אבל האבא מתנדב להסביר: "מצטער, אין לי מספיק גם בשבילו…"
המוכר ההמום מביט באבא במבט שכל כולו שאט נפש. ומחליט למלאות את הפיתה על חשבונו. למרות העומס בחנות הוא אינו יכול לגרוע עין ממיילך הקטן הבולע ברעבתנות את המנה החמימה.
כך חלפו הימים וחג הפסח הגיע. האב הגאה פוסע מעדנות עטוי שיראין מבהיקים כמנהג גוברין יהודאין אל עבר בית הכנסת, לצדו שלושת ילדיו לבושים כנסיכים לבית מלוכה, מתחת לבית שחים מחזורי עור חדשים נתונים בתוך קופסאות מוזהבות. ומאחוריהם מזדנב לו מיילך, לבוש חולצה אפרורית שכבר ראתה הרבה ימים לבנים, לראשו כיפה מיושנת וקרועה בשוליה, ומכנסיו הכריזו על סכסוך משמעותי עם נעליו כנראה בשל מראם המוזנח…
המבטים התוהים מצד העוברים והשבים לא הטרידו את האב יתר על המידה. ומי שכבר כן טרח לשאול, קיבל את התשובה מידית: "לא היה לי מספיק בשביל כולם…"
כך זה המשיך גם בחול המועד, כששלושת הילדים הסתובבו בהנאה גלויה על הקרוסלה החשמלית, ואילו מיילך ליווה אותם במבטי קנאה מלמטה. וכשכולם נסעו לגן החיות, מיילך נשאר בבית, כי במונית יש מקום רק לארבעה…
לא, ברור שזה לא אמיתי.
לא שייך שזה יהיה אמיתי. אפילו בדמיון קשה להעלות על הדעת תופעה מקוממת שכזו.
כל אחד מבין שהדבר הכי גרוע, הכי אכזרי – זה לעשות אפליות בתוך המשפחה. כל אחד מבין שבמשפחה, כמו במשפחה, דואגים לכולם, שווה בשווה.
אי אפשר לקנות נעליים רק לכמה ילדים, ולהשאיר אחד עם נעליים ישנות בגלל שנגמר הכסף. אם נגמר הכסף קונים לכולם קצת פחות, או בכלל לא.
ככה זה במשפחה.
במיוחד ב"משפחת ביתר"!
אולי אנחנו לא מודעים לזה – אבל שבזמן שאתם הולכים לקנות נעליים לילדים שלכם, ישנם ילדים במשפחה שעומדים בחלון ועיניהם יוצאות מקנאה.
אולי אנחנו לא יודעים – אבל בזמן שאתם חוזרים הביתה עם שקיות עמוסות בגדים וכל השאר, ישנם חלקים מהמשפחה שלכם שמציצים מהחריץ בדלת ולא מצליחים להבין למה לכם כן, ולהם לא.
אולי קשה לנו להאמין – אבל כשאנחנו ממלאים עגלות עמוסות בסופר, עומדים שם בפינה אחדים מהמשפחה שעדיין לא יודעים איך לקנות את צרכי החג.
עכשיו שאנחנו יודעים – אנחנו לא ניתן לזה לקרות.
כי במשפחה שלנו – אין אפליות.