איור של תקווה
בין שלל המדורים והכתבות המעניינות המעטרות את עיתון שערים, בולט לו במיוחד מדור קבוע של קומיקס מאויר בטוב טעם ובכישרון מיוחד. מדור הקומיקס קיים כבר בעיתון מאז יסודו, ובעבר אף ציירו את הקומיקס גדולי הציירים כמו ר’ מוטי הלר הידוע ועוד. בשנתיים האחרונות אחראי על המדור הזה המאייר הצעיר ברוך הכישרונות דודי גלויברמן, (20) תושב העיר ביתר עילית. ברוב כשרונו מצליח הוא לרתק את ילדי העיר, וכפי שהתברר לנו בכתבה שלפניכם ישנם גם לא מעט מבוגרים העוקבים בעניין רב אחר הקומיקס המרתק.
הסיפור שמתפרסם בימים אלו ב’שערים’ נקרא בשם “המשימה”, הסיפור סוחף את הקוראים למחוזות מרתקים ומעניינים בתחומי הלחימה הטכנולוגית החדישה, האיורים המדויקים והמדהימים של דודי המאייר, מצליחים לתת את המבט הנכון לסיפור, בכישרון נפלא ומאלף.
אך מסתבר, שמאחורי החזות הרגועה לכאורה של הצייר הצעיר והכישרון הנדיר, מסתתרת לה מסכת חיים לא פשוטה עם התמודדות יומיומית, שנים של אשפוז בבתי חולים, השתלות, ביקורי רופאים ותרופות.
דודי, נשוא הכתבה, לא הסכים בקלות להיחשף כך לקוראי עיתון שערים בכתבה שתספר את סיפור חייו, אבל בעצת המורה המוכשר ר’ מוטי הלר (שאישיותו ראויה לכתבת עומק בפני עצמה) ובני משפחה, החליט דודי להיעתר לבקשתנו ולשתף אותנו בקורות חייו המאתגרים, בתהליך המורכב והמדהים של לחימה עיקשת נגד כוחות גוף אוזלים, ואחיזה מתמדת באילן האמונה והתקווה נגד תחזיות קודרות ומסקנות רופאים.
ישבנו בחדר הסטודיו של דודי שעות ארוכות, לצד האנשים שליוו אותו ועדיין מלווים לאורך כל הדרך, בני המשפחה, הצייר ר’ מוטי הלר, ואיש החסד ר’ שמואל רכטשפר מנכ”ל ‘הנוהג בחסדו’. הקשבנו, התחברנו, הוקסמנו והתרגשנו. לא כל הדברים שנאמרו שם בחדרון הקטן יכולנו לשתף את הקוראים, חלקם מפאת רגישות, ואחרים בשל סודות מקצוע הציור שנחשפו מול עינינו לפרטי פרטים, בעיקר נדהמנו מהנחישות, העוצמה, וכוחות האמונה, הקיימים בבחור הצעיר, שהספיק לעבור בשש השנים האחרונות מסכת חיים לא קלה. ולמרות הכל, ואולי דווקא בגלל זה, דודי נשאר עם חיוך מקסים, שמחת חיים מרגשת, וכישרון נדיר המפליא את המבוגרים ומהפנט את הילדים. ציורים של חלומות שנותנים תקווה.
ציור מגיל קטן
“מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי עם כלי כתיבה ביד”, כך פותח דודי את סיפור חייו המרגש, “לפעמים היה זה עיפרון פשוט עם דף ממחברת שורות, ולעיתים היו אלו צבעים חדישים ודף A4 שלקחתי מהמדפסת הביתית, תמיד הייתי יושב מול ספר ילדים תורן ומנסה להעתיק את הציורים אל הדף הקטן. יכולתי לשבת כך שעות ולשרטט עוד כסא ועוד שולחן עד ליצירה המוגמרת, שגם היא נהפכה עם הזמן לטיוטה חוזרת, ולשיפור הציור עצמו. כשנכנסתי ללמוד בישיבה העדפתי לשמור על סדרי הלימוד ולא להתעסק עם עניינים אחרים, אבל תמיד נשארה פינה חמה בלב לשירבוטים קטנים על קצות דפי החידושים, ולציורים מיניאטוריים על שערי המחברות של חידושי התורה”.
חייו של דודי היו רגילים על מי מנוחות עד לאותו יום בו הכל השתנה. היה זה בגיל 14, באותו בוקר התעורר דודי עם כאבים עזים בבטן והובהל לבית החולים, שם גילו הרופאים כי הכבד שלא היה במיטבו חדל מלתפקד לחלוטין. הוא הועבר לתקופת אישפוז ארוכה בבית החולים שניידר הידוע כבית חולים המתמחה בילדים וצעירים חולים ל”ע, ושם חובר למכשירים שונים המבצעים בצורה מכנית את פעילותו של הכבד. במקביל הכניסו את שמו לרשימת הממתינים הארוכה של השתלות הכבד.
ההשתלה הראשונה
“עליכם לדעת” אומר לנו דודי באנחה, “רשימת ממתינים זהו סיוט ארוך ומתמשך ואני מקווה שאף אחד לא יתנסה בזה לעולם. כידוע ישנם מדינות במזרח הרחוק בהם קיים סחר בלתי חוקי, אך במדינתנו ב”ה אין את הדברים האלו, והרשימות הולכות ומתארכות.
ההמתנה לוקחת זמן ואין אינדיקציה של שום התקדמות, גם אם מגיעים לראש הרשימה יכול לקרות לא פעם שמכינים את החולה להשתלה, וברגע האחרון הבדיקות מראות שהוא לא יכול להתאים, וצריכים להתחיל הכל מהתחלה. הייתה זו תקופה מורטת עצבים והיא הגיע לסיומה בליל שבת באמצע הקידוש. עקב פיקוח נפש הופעל מכשיר הטלפון בבתינו גם בשבתות ובחגים, וחיכינו לקבל את השיחה המיוחלת, כאמור בליל שבת התקשרו מבית החולים להודיע כי נמצאה התרומה המתאימה, אושפזתי, ובאותה השבת עברתי את ההשתלה בהצלחה ב”ה ובסייעתא דשמיא מרובה”
מנכ”ל הנוהג בחסדו
דחיית האיבר המושתל היא אחת מהתופעות השכיחות לאחר השתלת איברים. למרות המאמצים המרובים הנעשים לפני ההשתלה בכדי למנוע תופעה זו, בחלק מהמקרים, במסגרת תגובה אוטואימונית, הגוף פשוט דוחה את האיבר המושתל, כחצי שנה לערך מיום ההשתלה. באופן כללי, מטרת המערכת החיסונית היא להגן על הגוף מפני כניסה של פתוגנים זרים ומיקרואורגניזמים, אשר עלולים להזיק לגוף האדם ולגרום לו למחלות.
מערכת החיסונית עובדת קשה בכל יום בכדי לעשות את עבודתה בצורה היעילה ביותר, החיסרון בכך הוא שברגע שהאדם זקוק להשתלת איברים, המערכת גם כן עובדת באותה יעילות ובחלק מהמקרים מזהה את האיבר המושתל כפתוגן זר ומזיק. בשל תופעה זו האיבר המושתל חייב להיות בהתאמה מושלמת לגוף המקבל. במרבית המקרים, תאי דם לבנים בשם לימפוציטים גורמים לדחיית האיבר יחד עם הנוגדנים.
תקופת ההחלמה לאחר ההשתלה הינה ארוכה ומעייפת, ומצב רוחו של החולה עלולה לשנות את מצב ההתאקלמות של האיבר המושתל בגוף. לשם כך בני משפחתו וחבריו של דודי השתדלו להעסיק ולשמח אותו בכל הזדמנות אפשרית. ביקורים חגיגות הפתעות ושאר דברים משמחים היו למכביר, אך הדבר ששינה את מצבו של דודי, ואף הצילה אותו בתקופה הבאה של חייו, היה ביקור מפתיע של המאייר האמן ר’ מוטי הלר בחדרו בבית החולים.
“את דודי הכרתי מהנסיעות התכופות לבית החולים במסגרת הנסיעות שאני מארגן”. מספר לנו ר’ שמואל רכטשפר מנכ”ל ארגון ‘הנוהג בחסדו’ – הדואג לשנע מידי יום עשרות חולים ובני משפחותיהם לבתי חולים בירושלים וברחבי הארץ. “כשפגשתי אותו לראשונה נוצרה בנינו כימיה וחיבור, ראיתי בו דוגמא לבחור נחוש המודע למצבו ויודע להתמודד עם קשיים וניסיונות בגבורה איתנה. יחד היינו יושבים שעות בחדרו בבית החולים ומדברים דברי חיזוק ואמונה, משוחחים על החיים. כשדודי סיפר לי על תחביב הציור ביקשתי ממנו שיראה לי דוגמאות, בתגובה, הוא הוציא עיפרון ודף ומול עיני שירטט ציור יפהפה של גינת משחקים עם ילדים עליזים המשתובבים להנאתם. הבטתי בציור, התעמקתי בו שוב ושוב, מהופנט לדיוקים המדהימים ולקווים הנדירים, ששרטטו תמונה שלמה חיה ונושמת. כשהסתכלתי לדודי בעיניים ראיתי בהן את הרצון הפשוט של ילד בגיל שלו, להשתובב ולשחק כמו כולם, לחזור לחבוש את ספסלי הישיבה, ולא להיות כבול למיטת בית החולים”.
מי שמכיר קצת את ר’ שמואל רכטשפר יודע, שכשהוא מרגיש שיש לו דרך לעזור ליהודי, הוא הופך אותו מיד לפרויקט חייו. וכך התהלך לו ר’ שמואל במסדרונות בית החולים הלוך ושוב עד שנצנצה בו המחשבה הבהירה והמחזקת. “העזרה הגדולה ביותר שאפשר לתת לבן אנוש הוא לשפר את כשרונו, ולפתוח לו צוהר לעולם המוכר שהוא עדיין לא מכיר”. עם המחשבה הזו הוא הוציא את מכשיר הנייד, ההוא שמשמש בדרך כלל לתיאום נוסעים ונהגים, אנשי חסד לנצרכים לו, הפעם שימש הוא לפעולת חסד מצילת חיים, שתיתן לדודי בעתיד כוח וחוסן לכל התקופות הקשות.
[pojo-sidebar id=”129″]
מתחילים את הלימודים
שיחת הטלפון הייתה לאחד מאנשי החסד בעיר ביתר ר’ יוחנן ברנשטיין שבאופן מיידי דאג לקשר את העניין לצייר המפורסם והמוכשר ר’ מוטי הלר תושב העיר, “ר’ מוטי אתה שומע?” – “כן ר’ שמואל מה אפשר לעזור”, ענה לו הצייר בחביבותו המפורסמת, ר’ מוטי האזין בקשב רב לסיפור חייו המאתגר של דודי מיודעינו, ובסופה לבקשה המיוחלת של איש החסד “קח את הילד, תן לו את הכלים הנכונים שיוכל לעשות משהו עם כישרון הציור”. ר’ מוטי ענה מיד בחיוב. “ר’ שמואל תקשיב” אמר לו האמן, “אני עכשיו מבטל פגישה ויוצא לכיוון בית החולים שניידר, אבל אתה צריך להכין את עצמך כי ציור זה לימוד קשה, מסובך, ומורכב עד מאוד. אנשים רגילים לא מצליחים להתמודד עם לימוד הציור, אז קשה לי להאמין שילד חולה – חזק ככל שיהיה, יוכל לשרוד את הלימודים הקשים. אבל בלי קשר זיכית אותי עכשיו במצוות ביקור חולים, ואני כרגע בדרך לראות את דודי, לבקרו, לעודדו, ואף לראות את הציורים”.
לאחר כשעה הופיע הצייר ר’ מוטי הלר בחדרו של דודי בבית החולים שניידר, דודי התרגש מאוד מהביקור. “היה זה כבוד גדול בשבילי” מספר דודי בהתרגשות, “מוטי הלר הוא שם של דבר בארץ ואפילו בעולם, ושהוא יטרח ככה לבוא לחדרי ולבקר אותי זה לא היה פשוט בעיני, כל מי שהגיע לבקרני באותם ימים שמע ממני בהתלהבות את דבר הביקור. מוטי ביקש ממני לראות ציורים שלי, הראיתי לו קצת ציורים שהיו לי אבל הבטחתי לו שבביקור הבא כבר יהיה לי חומר רב להראות לו. באותו לילה לא הלכתי לישון, פשוט ישבתי על המיטה, ועל שולחן מאולתר בעזרת עטים ועפרונות, שרטטתי, מחקתי, תיקנתי, וציירתי מספר ציורים מושקעים עד הבוקר, הרופאים שהגיעו לביקור היומי האיצו בי לישון שלא אאמץ יותר מדיי את גופי החלוש”
בסוף הביקור הכריז ר’ מוטי לחלל החדר “עוד יומיים אותה שעה אותו מקום אני בא עם עפרונות, דפים ונייר אפייה, אנחנו מתחילים ללמוד”.
לא חשבתם שלימוד אמנות הציור תהיה לו קשה מדיי?
“לפני שראיתי במי מדובר היו לי ספיקות כבדים באשר להצלחת העניין” אומר לנו ר’ מוטי, ומסביר. “ללמוד ציור זה אכן דבר קשה, אבל כאן ראיתי משהו אחר, כשישבתי ליד דודי בשעות הראשונות עדיין לא רציתי להסתכל ולהתעמק בציורים לפני שאני מכיר ומתעמק באדם עצמו. בשנים האחרונות הספקתי ללמד תלמידים רבים והבנתי שציור מוצלח לא מהווה ערובה להצלחה, כוח הרצון של המאייר היא זו שתקבע את עתידו באמנות הציור. כשישבתי ליד דודי וביקשתי ממנו שיספר לי על תחביב הציור, ראיתי בעיניו את הניצוץ הבוהק של נחישות ועוצמה המאפיינת עיניים של אמן, הרצון לפרוץ הלאה בער בו וכשאני רואה דבר כזה איני יכול להישאר אדיש.
בנוסף לניצוץ בעיניים לקחתי לידיי את אחד מציוריו של דודי ופשוט נדהמתי, היו שם דיוקים מושלמים עד הקו הקטן, היה זה ציור של כביש בתל אביב, עם המגדלים בצד, והרכבת באמצע. אפילו טרקטור מיותם שעמד על סמיטריילר בצדו של הכביש, זכה לקווים מיוחדים של חריצי העפר הנוצרים על המשאית. הדיוק הזה גרם לי להבין את הפוטנציאל האדיר הגלום בדודי, וכישרון שכזה חובה לטפח ולעודד”.
הלימודים החלו והאור חזר לעיניו של דודי, המשחקים נותרו מיותמים ואת מקומם תפסו קלסרים ודפים, עפרונות וצבעים, ומהדק קטן בשביל לשדך את הטיוטות עד ליצירת הדבר המושלם.
תהליך הלימוד עבר חלק?
“הלימוד היה רצוף ואינטנסיבי עם נקודות שבירה רבות, אנשים חושבים שלצייר זה קל וללמוד ציור זה דבר של מה בכך אבל זוהי טעות. באמנות הציור, כל קו שאינו במקומו בצורה מדויקת יכולה לשבש את כל השרטוט, החכמה היא להתאמן שוב ושוב על אותו ציור עד שמגיעים לתוצאה המושלמת וזה דבר שדורש המון כוחות ועוצמות. לדודי יש את נקודת האור של הנחישות הנצרכת לשרוד את הלימודים הקשים ואת נקודות השבירה”.
“בצעירותי”, חושף לנו ר’ מוטי סיפור מהעבר הרחוק, “התיישבתי לצייר את אחד מבניני ירושלים המפורסמים, האיור לקח לי מספר שעות ורוקנתי על הדף שני עטי פיילוט. התוצאה הייתה מרהיבה ב”ה ושקלתי בהחלט למסגר את הציור כמו ציורים אחרים. כמה דקות לאחר סיום הציור עבר לידי אדם עם כוס קפה, הוא נתקל בשולחן קרוב, וכוס הקפה שבידו נשפך כולו על יצירת הפאר של הבניין הירושלמי, שנהפך כעת לעיסה דביקה מצוירת עם בוץ של קפה שחור.
באותם רגעים חישבתי להתפוצץ ולעזוב את תחום הציור בכללותו, אם עבודה של שעות יכולה להיהרס בשלש שניות אולי עדיף לא לעשות אותה, כך חשבתי לעצמי, אבל ריחם עלי הבורא ואינה לידי חבר טוב עם בינה יתירה שבמשפט אחד החזיר אותי לקרקע, הוא ראה את פניי האדומות ואת חיוורונו של האיש בעל כוס הקפה, וישר הוא לחש לי: מוטי, ‘קח את כל הזעם שיש בך, רוץ לחדר תנעל את עצמך, ותחזור בדיוק על הציור הזה בשיא המרץ והעוצמה’. לא הבנתי מאיפה הוא בא, אבל לקחתי את כל התסכול וריכזתי אותו בדף לבן שהתמלא במהירות בקווים משורטטים חדישים, ובקימורי אבן ירושלמית שהתנוססו בגאון על ציור הבניין הירושלמי.
הרגע הזה היה בשבילי נקודת השבירה שיש לכל אמן ולציירים במיוחד, באותו רגע של שבירה האמן מצליח להביט בנבכי נפשו ולהגיע למסקנת חייו, האם האמנות הזו בשבילו או שעדיף להשאיר את האמנות לטובים, ולטובים יותר. הרגע ההוא היה המכונן בחיי הציירות, ומאז הבנתי ב”ה שזה הכיוון בחיים”.
“אצל דודי”, מסכם ר’ מוטי, “הייתה נקודת שבירה כואבת בציור מדהים שהוא צייר על חנות מאפים ופיצות, הוא עבד עליו כל כך קשה ומסיבה כלשהיא הוא הוצרך לחזור ולציירו שוב. היה לו את רגע הבחירה האם להמשיך בציור או לבחור משהו אחר, והוא בחר להמשיך להשקיע למרות הקושי ולמרות כל המניעות. לדודי יש נחישות ועוצמה מיוחדת שזוהי מתנה שהוא קיבל ממרומים להצליח להתמודד עם החולי וההשתלות, והכוח הזה עוד יביא אותו רחוק בתחום הציור”.
עוברים לאיור ממוחשב
תהליך ההחלמה של דודי התקדם במהירות ועד מהרה מצא הוא את עצמו נפרד לשלום מבית החולים בחזרה אל הבית. כמתנת פרידה הוא העניק לכל רופא שטיפל בו איור דיוקן במתנה בתוך מסגרת עם הקדשה אישית. הרופאים התרגשו ונהנו מהאיור המיוחד, ואף תלו אותה בלשכותיהם לצד תעודות ההוקרה השונות.
במהלך התקופה של השהייה בבית, דודי השקיע רבות בתחום הציור וההתקדמות הייתה ניכרת, עד שהתקבלה ההחלטה לעבור מדפים ועטים לאיור ממוחשב. העלות של המחשב והמסך המיוחד הייתה גבוהה, וכמו מלאך משמיים הופיע ר’ שמואל רכשטפר מנכ”ל ארגון ‘הנוהג בחסדו’, והודיע חד משמעית כי הוא דואג להשיג את העלויות הגבוהות של המחשבים ומסך הציור היקר. קצת עזרה ומשפחה, חברים, תורמים וידידים, ור’ שמואל הגיע לסכום המיוחל. עוד באותו שבוע נחתו בחדרו כל הציוד הנצרך והלימוד התחדש ביתר שאת. כמו מלאך העומד על גידול הפרח ואומר לו גדל – עמד ר’ מוטי המורה צמוד לתלמידו, במסירות נפלאה עברו להם רזי הציור ממורה לתלמיד, ומהמוח אל הכוח אלו ידיו האמונות של דודי, ששרטטו ואיירו באמנות רבה ציורים מדהימים בעלי דיוק מרבי ומשמעות מאלפת.
דחייה כואבת
רצה מסובב כל הסיבות וביום אחד מן הימים עבר דודי בדיקות שגרתיות אצל רופא המשפחה, פניו חמורות הסבר של הרופא לא הביעו משמעות אחרת, מלבד ריצה תכופה לבית החולים לראות מדוע קיימות תגובות ניגוד בתוך הגוף. דודי אושפז שוב ובבדיקות המקיפות נתגלו שהכבד החדש שהושתל לא הצליח להיקלט בצורה טובה בגוף והוא נדחה ולא מתפקד כראוי. בני והמשפחה והרופאים נכנסו לקלחת מסחררת של תרופות שונות, בדיקות מחו”ל, ושאר סוגי טיפולים בניסיון להציל את המצב, אך ללא הצלחה.
“שכבתי בבית החולים באותו בוקר”, משתף אותנו דודי במה שקרה. “ראיתי קבוצה של רופאים מתקרבים לכיווני. הם הסתודדו בניהם בפתח החדר ודיברו ביניהם בלחישה, ההרגשה הייתה גרועה, הרגשתי כמו אלו שקצין ורופא דופקים בדלת הבית עם בשורת איוב. הם נעמדו סמוך למיטתי, והממושקף הגבוה – רופא שממש אהבתי, סיפר לי את הבשורה. הוא בחר להשתמש בחיובי ולספר לי ששמי כבר מופיעה ברשימת הממתינים החדשה להשתלת כבד, אבל בשבילי זה היה פיצוץ. לפני שעברתי את ההשתלה הראשונה לא ידעתי לקראת מה אני הולך, לא הכרתי כלל את סדר הדברים, את כללי הזמן, ואת ההמתנה מורטת העצבים, שלא לדבר על תקופת ההחלמה הארוכה והמפרכת. אבל כשהבנתי שאני הולך לעבור את כל מה שעברתי פעם שניה, זה היכה בי ולא יכולתי לחשוב על כלום”.
דודי אושפז בטיפול נמרץ למשך כשבועיים, היו אלו ימים קשים של לחימה איתנה להישאר שפוי ועם רצון לחיות למרות כל המשברים. רבנים שונים הובאו לחזקו ובני משפחתו עשו מאמצים מרובים על מנת לעודדו ולשפר את מצב רוחו בכדי שיוכל לצבור חוזק וכוחות להשתלה השנייה.
[pojo-sidebar id=”129″]
איך ממשיכים הלאה?
“במצבים כאלו מחפשים להיאחז בכל מה שניתן, והאמונה הפשוטה בבורא עולם שהחדירו בי הורי מינקות סייע במיוחד למצב הקשה בו הייתי. כשריבונו של עולם נותן ניסיון לבן אדם הוא מקבל יחד עם זה כוחות נפש עצומים, ורק צריכים לדעת איך להשתמש איתם בצורה הנכונה.
באופן קבוע אני מתייעץ עם מורי ורבי כ”ק האדמו”ר מקרלין שליט”א ובממוצע פעם בכמה שבועות אני נכנס אל האדמו”ר לקבלת קהל. באותם ימים היו לי שיחות טלפון רבות עם הרבי והוא החייה אותי כפשוטו בחיזוקיו ובדבריו הרכים והנעימים, הרגשתי שיש לי שותף אמתי הדואג לי ומרגיש את כאבי, וזה נתן כוח רב להמשיך ולהתמודד למרות הכל.
הדבר העיקרי שעזר לי באותם זמנים קשים, היה הציור והקלסרים העמוסים שחיכו לי מעל הארונית הקטנה בבית החולים”.
“אני זוכר ערב אחד”, מוסיף ומספר לנו דודי. “שהגיע לבקרני המורה מוטי הלר, דיברנו שעות ארוכות על תחום הציור. למוטי יש הרבה סיפורים על ציורים שהשפיעו על ילדים, כמו לדוגמא סיפור שהוא סיפר, על אב ובנו שישבו ולמדו גמרא מתוך ספר עם איורים של מוטי, וכשהאב זיהה את מוטי הוא רץ לעברו חיבק אותו ואמר לו אתה לא מבין מה עשית לבן שלי, הוא לא הצליח ללמוד גמרא, לא התחבר לשפה הארמית ולסוגיות הקשות. וכשהוא קנה לילד את הספר עם האיורים של מוטי הלר הכל השתנה, הילד בזכות זה פורח בחיידר ב”ה. ועוד סיפורים נוספים על כמה ציור פשוט ותמים, יכול להשפיע על נפשות של הילדים.
כששמעתי את הסיפורים האלו הבנתי שיש לי משימה בחיים. יקרה מה שיקרה אני הולך על זה עד הסוף. דיברתי באותו זמן עם מוטי על אפשרות להתקדמות, ותכננו יחד את כתיבת הקומיקס הראשון שלי, לא בכדי קראתי לסיפור המאויר בשם ‘המשימה’ כי זה מסמל את המשימה של חיי, למרות כל הקשיים אני בוחר להסתכל קדימה, ולבנות עתיד אחר בסייעתא דשמיא”.
ממשיכים בכל הכוח
תקופת ההמתנה התקצרה, ולאחר מספר שבועות נכנס דודי להשתלה השנייה בכוחות מחוזקים ומחודשים. ההשתלה עברה ב”ה בהצלחה ולאחר מכן העביר תקופת החלמה ארוכה בבית החולים. חדרו הפך למעין סטודיו קטן, המחשב ומסכי הציור הובאו אל החדר, ובין טיפול לטיפול בכל דקה פנויה, ישב דודי על המסך וצייר כיד הכישרון הטובה עליו.
“זה היה פשוט מדהים”, אומר בהתרגשות ר’ מוטי. “ישבתי בביתר ודיברתי עם אביו של דודי על תהליך ההחלמה והאם יש סיכוי שדודי יישאר בתחום הציור ולפתע אני מקבל תמונה של ציור מדודי עם שאלה מקצועיות האם לשרטט את הקווים כך או אחרת. מתברר שברגע הראשון שהוא יכל לקום מהמיטה ישר הוא הלך לצייר, זוהי הנחישות שדיברתי עליה שקיימת אצל דודי, זה גם מה שנתן לו כוח ועוצמה לשרוד רגעים קשים ולהביט אל העתיד עם אוירה של תקווה והמשכיות.
דברים רבים עברתי עם הציור לאורך השנים, אבל אם יש משהו שגורם לי תחושת אושר ונותן לי להבין את המטרה האמתית במתנת הא-ל שקיבלתי ממרומים, זה לראות את דודי יושב ומצייר, ומתמקצע מציור לציור באופן משמעותי. מידי שבוע אני מקבל תגובות על הקומיקס המושקע של דודי ואני אישית יושב ומתפעל מהדיוקים והתוספות הקטנות בכל ציור וציור. אני מציע לקוראי ‘שערים’ המבוגרים לקחת מידי שבוע את העיתון ולאחר קריאת המדורים המעניינים הקיימים לרוב בעיתון ‘שערים’ המבורך, לעבור גם על הקומיקס ולהתעמק בציורים. לראות ולהבין שהדברים המושקעים האלו נוצרו מקו ראשון יחיד והתחלתי, ועוצבו באמנות רבה על ידי כישרון צעיר עם נחישות ועוצמה שלא תיאמן”.
ישבנו בחדר הסטודיו של דודי, הקלסרים נפתחו ושלל ציורים ודמויות הציצו לנו מבין הדפים. “הנה הציור של הפיצה”, מכריז ר’ מוטי. “התמונה שהובילה את פריצת הדרך של אמנות הציור אצל דודי”. והנה נפלט לנו גם הציור המקורי של הכביש בתל אביב עם המגדלים והרכבות, המשאיות והמכוניות. לבקשתנו פותח דודי את התמונה המעודכנת במסך הציור הממוחשב ואנו נדהמים מההתקדמות המטאורית וההבדלים המשמעותיים בין ציור לציור בשנים בודדות של הפרש.
אתה מקבל תגובות על הקומיקס? שאלנו את דודי.
“בוודאי. אני מקבל מכתבי תודה ותגובות מילדים רבים ברחבי העיר ולפעמים גם ממבוגרים. מידי שבת, כשאני יוצא לבית הכנסת, הילדים מקיפים אותי ומנסים לחלץ ממני את המשך הסיפור המותח, אבל אני משתדל להשאיר להם את הכיף ולקרוא את הסיפור ברציפות. כל תגובה חיובית ב”ה נותנת כוח להמשיך את מלאכת הציור האהובה עלי ולשמח את ילדי ישראל.
הוספנו לקומיקס ניקוד והגהה מקצועית, בכדי שיצא תוצאה מושלמת ומדויקת. ובעז”ה הכיוון הוא להמשיך הלאה, להוציא ספרים של הקומיקס שהתפרסמו, ולפתח את האמנות הזו ככל שאפשר. זוהי מתנה יקרה שקיבלתי ממרומים ואני מתכונן לנצל אותה כמה שיותר”
מה אתה מציע מניסיונך לנערים שעוברים תקופות קשות בחייהם?
“קודם כל תתפללו על משפחה חמה אוהב ותומכת כמו שאני קיבלתי”, אומר דודי בחיוך. “אבי ואמי עוברים יחד איתי את כל הדרך הארוכה, וצעד אחר צעד הם תומכים בי ומאמינים בי וזה נותן את הכוח לשרוד הכל. בנוסף בני המשפחה מסביב, אחים, דודים, והחברים כולם, נותנים המון כוחות ועוצמות. כל אחד שמתמודד עם ניסיון רפואי צריך להבין שה’ לא שוכח אף אחד והוא נותן דרכים מיוחדים ומעניינים להילחם את מלחמת החיים, תהיו חזקים ואל תפחדו משום דבר. תראו מה יכול לתת לכם תקווה אולי איזושהי תחביב או אמנות שאפשר לפתח, ויחד עם המון תפילה ואמונה אפשר לשרוד הכל בחיים”.
“אני רוצה להודות”, מסיים דודי את השיחה המרגשת. “לבני המשפחה והחברים שתומכים בי ובמיוחד להורי היקרים שמוסרים את הנפש למעני בכל יום ובכל שעה, ובעיקר כמובן למלאכים שנמצאים כאן לידי מוטי הלר ושמוליק רכטשפר שבלעדיהם לא הייתי מגיע לאן שהגעתי”.
[pojo-gallery id=”10001″]
צילום: יוסי שוואב
[pojo-sidebar id=”129″]
תגובה אחת
וואהו מדהים מדהים!!!!!!!!!!!!!!!
כל הכבוד לאיש החסד שמוליק רכטשפר הי”ו
ולאיש היקר מוטי הלר הי”ו, ה’ ישלם לכם כגמולכם!
כתבה ממש יפה ומושקעת כבוד לעורך…..
דודי היקר! החזק מעמד כולנו נהנים מידי שבוע לקרוא את הקומיקס המיוחד!!!