IMG-20170105-WA0091

פוסט מצמרר על טרור האבנים בעוקף חוסאן

 

בכיכר, צא ביציאה הראשונה אל כביש 375.
כך מכריז הוייז בקולו המונוטוני.. ברקע שיר חדש של גרטנר מתנגן לו, והנה אנו בדרך לירושלים. דרך אותה אני עושה לפחות פעמיים או שלש בשבוע אם לא יותר.
הערב אחי מברמץ את הבכור שלו, שמחה כפולה ומכופלת בן יחיד שבא לאחר שנות ציפייה רבות. המשפחה כולה נרגשת. רעייתי כבר יצאה משעות הצהריים לעזור שם בהכנות, ואני לקחתי איתי ברכב את שלשת הקטנים. קשורים היטב מאחורה חגורים כל אחד בבוסטר שלו מציצים בשלווה על הנוף הנשקף מהחלון. מקדימה, המתנה היפה והענקית עטופה בצלופן כמו שראוי להיות, אחרי השקעה של שעות.
אני עולה את כביש עוקף חוסאן מהרהר על איזה דיבור קטן על פרשת השבוע למקרה שיכבדו אותי לדבר שלא אשאר עם הלשון בחוץ. והנה מרחוק כבר מציץ הבית האדום. מבט קטנטן סביבי ואני מזכיר לעצמי שכבר הרבה הרבה זמן לא ניקיתי את האוטו כמו שצריך ולא יזיק ל….
בום!! טראחח!!!!
קול נפץ חזק מהדהד מסביבי, השמשה מתנפצת… השנייה הקריטית של איבוד השליטה מתקצרת והאסימון נופל לתודעה בקולי קולות.. כן כן צדיק. זה היה אבן שנזרקה לעברך בחוזקה על מנת לפגוע! אני לוחץ בפראות על הבלמים והגז במקביל… לא זוכר בדיוק האם לברוח מהזירה או להאט בשביל להקטין את עוצמת הפגיעה הנוספת, אם תבוא.. מבעד למראה אני רואה את הנערים עטופים בכאפייה, עומדים ללא פחד עם אבנים גדולות בידיהם מנסים לבדוק האם אני עוצר או שמא נס ובורח.. בקול לא לי אני צועק: שלומייייי תתכופףףף!!! יענקיייי שים יד על יעלי!!!! ובורח משם כל עוד נשמתי בי.


20 שניות חלפו..
באוטו הילדים צורחים בוכים, ואני מנסה לייצב את נשימתי תוך כדי אמירת מזמור לתודה כהודאה על הנס וכסגולה מכל המפגעים הבאים לכלותינו. מסביבי ים זכוכיות מפוזרות בעיקר על המתנה היפה והמחוררת. חש צביטה בלב על ההשקעה שירדה לטמיון, אך אושר והקלה מציפים אותי ביודעי כי נס גלוי קרה לי. הרי בימים כתיקונם זהו מקומה של אשתי וחלחלה אוחזת בי כשחולף בדמיון התעתוע את מה שהיה חלילה קורה… ה' ישמור.
עצרתי בצד ליד מחסום המנהרות עדיין בהלם בקטנה, אך הקצין שלידי לא מתרגש יותר מידיי. בקור רוח הוא ממלא פרטים ומגיש לידי דף בו כתוב שאני זכאי לקבל מטעם מדינת ישראל זגוגית חדשה. רגע אחרי הוא גם נזכר להציץ מאחור ולשאול מה שלום הילדים?! האם פגע בהם זכוכיות?! ועד כמה חשוב שהם חגורים, כי הבלימה הפתאומית יכולה לחולל שמות ולהטיח אותם בחלונות הרכב ואף יותר מזה ח"ו…
הקצין מתנצל שהוא דוחק בי למהר " זה פשוט המקרה הרביעי שלו להיום והוא חייב לנסוע למפקדה לדווח" ככה בלי להתבלבל הוא מספר לי על מקרי זריקת האבנים שהם לחם חוקו מידיי יום. והפחד האינסופי הזה שהם יצטרכו לטפל פה במעבר למילוי דוח פשוט על ניפוץ זגוגית כזו או אחרת ואולי אפילו יותר גרוע….
אני עדיין בהלם מכדי לחשוב שאולי ילדיי זקוקים לטיפול מנע פסיכולוגי על המראות והחוויה שחוו זה עתה. ובנסיעה איטית אני ממשיך ירושלימה אל עבר השמחה המשפחתית ובהמשך הלילה גם לישון שם אצל אחד הדודים.. הילדים (והאישה) מפוחדים מידיי לעבור שוב בשעות הלילה בכביש המפחיד הזה.
בדרך אני לא מפסיק לחשוב על המדינה הקטנה שלנו.. מוקפת אויבים אך שורדת מלחמות מאז ומתמיד. עשרות טילי סקאד ומאות קסאמים עפו אל שטחה בשנים האחרונות ובכולן התמודדו בגבורה או לפחות הצהירו על ההתמודדות.. וכאן דממה…
לא ראש ממשלה שיבוא להצהיר הצהרות.. לא שר רציני ואפילו זוטר שיבוא לעודד, לתמוך, לנחם, לשמור, לנסות להחזיר את הכבוד האבוד. ואפילו לא חבר כנסת או סתם פקיד ממשלתי שיראה אכפתיות מעיר שלימה בישראל סמוכה וניראת לירושלים, המותקפת ללא הרף בידיי בני עוולה תושבי הכפר הסמוך אשר ברובם מתפרנסים אצלינו בעיר ביתר עילית.
ובלילה…
בלילה אני יושב כהרגלי ליד המיטה של בתי יעלי בת ה4 מלטף אותה קלות ואומר איתה קריאת שמע…. "אבא" היא שואלת, " הרשעים יכולים לזרוק אבנים גם על הבית שלנו??!! " אני מפחדת….
ואת הרוגע הזה של שנות הילדות מי ישיב לה?… ואת השעות מחשבה המבועתות מי ימנע ממנה ומשאר הילדים שעברו את החוויה הזו??!!!
אנשים!! בואו נעצור את זה יחד לפני שנתמודד פה עם הגרוע מכל!!
זהו הכביש הראשי ורובינו עוברים בו מידיי יום, ומאוד כואב יהיה להתעורר באסון חמור ולזעוק מדוע לא עשינו כלום?!
שתפו את הפוסט הזה בכל מקום שרק אפשר… אולי, אולי בסוף מישהו שמתעניין בחייה של תושבי ביתר עילית יחליט להשים קץ לתופעת טרור הזו.
הלוואי שהמקרה שלי יהיה המקרה האחרון שם ושלא נשמע יותר מצרות.
בשורות טובות
תושב כאוב

 

שתפו את הכתבה:

הרשמו לקבלת עדכונים

נרשמים ומקבלים עדכוני חדשות אונליין בזמן אמת ישירות לאימייל שלכם! 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן