“קפאתי מקור במורדות עוקף חוסאן” טור מצמרר

זה התחיל כיום רגיל, יצאתי לעבודה בירושלים ממקום מגורי בביתר עילית. התחזיות סיפרו כי בשעות אחר הצהריים יחל לרדת שלג בצפון ויתפשט להרי המרכז אבל בחוץ הכל היה נדמה כאילו עוד יום סתווי עובר לו. במקום עבודתי כחלק ממערכת שמתפקדת אין לי את הפריווילגיה להחליט על הפסקת העבודה או על יציאה מוקדמת, אבל לאור התחזית התאמצתי קצת יותר ובשעות אחר הצהריים המאוחרות סיימתי את משימותיי ויצאתי לכיוון ביתר עילית.

בכבישים עומס סביר, גשם שוטף שמידי פעם גם התברד במקצת התדפק על שמשות מכוניתי, ושמחתי שאוכל להגיע יותר מוקדם לביתי ולשחרר את הבייבי סיטר לנפשה, אבל מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת מידיי.
כשיצאתי מהמנהרה השנייה חשכו עיני למראה הפקק שהשתרך במעלה כביש 60 בואכה כביש עוקף חוסאן, קיוויתי שהפקק ישתחרר מהר אך תקוותיי היו לשווא. ארבעים דקות עמדתי בפקק בלי לזוז אבל אלו היו הדקות הטובות בכל הסיפור הזה, בכל זאת ישבתי במכוניתי והחימום פעל בעוז, ומלבד שיחות טלפון של הילדים התמהים לסיבת עיכוב בואי – לא נתקלתי בתקלות מרחיקות לכת. אבל כשהשעון המשיך לרוץ לו החלטתי לצאת החוצה לבדוק מה קורה.

יחד איתי היו עוד עשרה נהגים נזעמים שתמהו מדוע הפקק אינו מתקדם ולו במעט, וכך עלינו את העלייה של צומת אל חאדר בשביל לגלות ששתי ג’יפים של הצבא חוסמים את הכניסה לכביש עוקף חוסאן. אין יוצא ואין בא!
הנהגים במקום החלו להתווכח עם החיילים ששהו במקום, אך הם מצידם גילו אטימות מוזרה ובין רוח הדברים יכולתי לשמוע את המשפט “קיבלנו פקודה ואנחנו לא יכולים להפר אותה, אין מצב לפתוח את הציר”.
ובנתיים אני מגלה כי מסביבי יהום הסער ולצד פתיתי השלג העפים באוויר יש פתיתי אנשים המהלכים בדרכים. הראשון עם מזוודה ומשנהו עם עגלה. זה נשמע אוליי הזוי אבל כן. נוסעי האוטובוסים כבר מיצו את הישיבה הממושכת על הספסל ובחרו בדרך הקשה, הדרך המושלגת.

קולות שיעול מימיני קטעו את ההלם הראשוני, נחפזתי לראות במה מדובר. ילד בן 13 עטוף כולו מכף רגל ועד הכובע במעיל גשם נסחב עם שקיות כבדות ומשתעל כולו. מסכן, כולה רצה לחזור הביתה לצפות בשלג בכייף ועכשיו הוא נאלץ להיתקל בצדדיה הלא נעימים של החוויה. “היי בחור”, צעקתי לעברו, “אתה עלול לחטוף דלקת ריאות, תחזור לאוטובוס”. הוא מסיר בקטנה את כיסוי המעיל מהראש ואומר לי בכאב: “את צודקת אבל חבל לי לפספס את האירוסין של דוד שלי, אני ינסה להגיע מהר לביתר ולהתחמם”.
הצטמררתי, גם מקור וגם ממחשבה על הדרך הארוכה שהילד הצנום הזה הולך לעשות בקור הזה. ניגשתי במהירות לאחד החיילים במקום וביקשתי ממנו שיקח אותו עם הג’יפ הצבאי, בפנים חתומות הוא אומר לי: “יש עוד מאות כמוהו שרוצים לעבור, אין עדיין אישור לפתוח את הכביש, חכי בסבלנות גברת”. והמשיך במורד הכביש.

השעות חולפות, אני סופרת כבר שעתיים וחצי שאנחנו תקועים פה על הכביש. עם הבייבי סיטר כבר הסתכסכתי סופית, כבר נמנעתי כמעט מלענות לה לטלפונים, מה יש לי להגיד לה יותר מזה שאין לי מושג מתי אצליח לצלוח את הים סוף הקרחוני הזה.
קולות הבכי של תינוק שעלו אחד האוטובוסים כבר ערערו לגמרי את שלוותי ובשילוב הקור המצמית החילותי להבין שאכן יש פה מחדל נורא. מפלסות השלג עמדו ללא נוע בכיכר המוניות של העוקף ומלבד חיילי צבא שהסתובבו ממקום למקום בארשת חשיבות ולחשו מילים לתוך פומית הקשר לא ראיתי כלים שמתכננים לסיים את הסאגה הזו.

התמו רכבי ג’יפים בביתר שהם לא באים לחלץ פה את נוסעי האוטובוסים הנתונים במצור? האם לזה אפשר לקרוא היערכות מספיקה לקראת מזג האוויר הקיצון המתקרב לבוא? על כבישים מחליקים שמענו לא מהיום ובכל אופן מצליחים להסתדר איתם יפה יפה בכל מקום, אז למה דווקא אצלנו??
האם העובדה שכביש 375 נתון לחסדי הצבא שגם כך לא עושה את תפקידה ביום יום בעת פיגועי זריקות האבנים אמור להביא למחדל הנורא הזה של מאות נוסעים שעומדים תקועים ורק רוצים לחזור לביתם ולא לקפוא מקור בכביש בהמתנה לכלום שלא קורה.

אני יודעת שכל אחד מהגורמים ידאג פה לכסות את עצמו ולהפיל את האשמה על גורם אחר. זה הוא שלא התכונן כראוי, זה הוא שנתן את ההוראות. אבל בסופו של דבר בזמן שאתם כן אתם אלו שאחראים על ההחלטה השרירותית לחסום את כביש עוקף חוסאן לארבע שעות תמימות ולתקוע את הציר הכי חשבו לתושבי ביתר ישבתם בבית המחומם או במשרד הנעים – אנחנו קפאנו מקור. כולנו, גברים, נשים, בחורים, נערות, ילדים קטנים, משפחות שהגיעו לשמחות בשמחת הנישואין של קרוביהם הושבתה שמחתם, אנשים שבסיום יום עבודה רק רצו לחזור הביתה לילדיהם נתקלו בחומה עיקשת ובצורה ונאלצו להמתין עד בוש, או לצאת החוצה לקור הנורא לנסות להתקוטט עם החיילים ולאפשר מעבר.

לא צריך לסיים תואר בחיזוי בשביל להבין שהיה דרך לטפל בסאגה הזאת, הייתה את האפשרות לסדר שינוע איטי של כלי הרכב או לכל הפחות לאפשר לרכבים בעלי הנעה כפולה לבוא לקחת את נוסעי האוטובוסים שיצאו מדעתם. אבל בחרו אחרת.
הבחירה הזאת היא פשע בעייני וצריך שמישהו ייתן על כך את הדין. זהו מחדל בל יתואר ואני מאמינה שעוד ישבו איפשהו לסכם את המחדל הזה רק חבל שההחלטות לשיפור לא יחזירו לאף אחד את הזמן שהתעכב לו ההחלטות לא ימנעו את הצינון או חלילה את דלקת הריאות אם נגרם למישהו מההמתנה הממושכת. אנחנו בסך הכל בני אדם וגם לנו מגיע יחס נורמלי ולא מצור שרירותי על כלום ושום דבר.

בשולי הדברים אני חייבת לציין לשבח את המתנדבים מביתר שהתחננו כפשוטו לחיילי הצבא שיאפשרו לתת להם לעבור עם רכבם ולצאת לאסוף נוסעים שביקשו לעבור את משוכת עוקף חוסאן. ירבו כמותכם בישראל. חבל מאוד שהצבא לא הבין את חשיבות העניין כבר בתחילת העיכוב ולא רק אחרי ארבע שעות המתנה מורטות עצבים.
תודה גם למתנדבי ארגון ‘ידידים’ שפעלו בצורה יוצאת דופן במחדל הזה. דאגו גם לי באופן אישי להניע את רכבי לאחר שהסתיים המצבר, וכמובן אספו נוסעים הלוך וחזור לכניסה לעיר ביתר. אשריכם ישראל. אתם הפנים היפות של העיר שלנו.